שש שנים למותה של עביר אראמין, בת 10, מירי של שוטר מג”ב

לפי דיווחו של הכתב חיים לוינסון בעיתון “הארץ” באוגוסט 2010, “עביר עראמין היתה בת 10 כאשר נהרגה, בשעה שהלכה הביתה מבית הספר בכפר ענתא, יחד עם אחותה ושתיים מחברותיה. הן רכשו דברי מתיקה, ואז פגע בראשה כדור גומי שירו שוטרי מג”ב. היא נפצעה קשה ופונתה לבית החולים מוקאסד בירושלים, שם נקבע מותה.” באוגוסט 2010 קבע בית המשפט כי”הירי שפגע בעביר נעשה ברשלנות או תוך הפרת הוראות הפתיחה באש. אין המדובר בפגיעה מירי שבוצע אל קהל מפרי סדר ומיידי אבנים, שבכללו או בקרבתו היתה במקרה גם ילדה קטנה. עביר וחברותיה הלכו ברחוב שממנו לא היה יידוי אבנים כלפי כוח מג”ב. לא היתה אפוא, כל סיבה נראית לעין לירות לכיוון זה.”

ביום השנה למותה כתב רמי אלחנן, ששכל את בתו סמדר בפיגוע של מחבל מתאבד במדרחוב בירושלים, פעיל ב”פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני למען שלום” וב”לוחמים לשלום” לצד בסאם אראמין, אביה של עביר:

היום לפני 6 שנים נרצחה עביר אראמין בת ה-10, כשיצאה מפתח בית ספרה בענאתה. “לוחם” מג”ב ירה בה כדור גומי, מאחור, ללא סיבה…
6 שנים עברו מאז עמדנו, עם הלוחמים לשלום, ליד מיטתה בהדסה עין כרם, ולא ידענו את נפשנו…
6 שנים ארוכות ומייסרות, ללא נחמה…
6 שנים שבהן לא טרחו ולא השכילו טחנות הצדק של המדינה, הצבא והמשטרה “המוסריים ביותר בעולם” למצוא ולהעמיד לדין איש מן האחראים…
6 שנים שבהם המשיכו שלטונות הכיבוש בהרג חפים מפשע, ללא אחראים – לית דין ולית דיין… פעם אחר פעם אחר פעם, במעגל דמים שאין לו סוף ותכלית… וגם אתמול, עוד נער פלסטיני נורה למוות – סמיר עוואד, בן 17… מאז יום שישי זהו ההרוג הפלסטיני הרביעי; מאז עביר – אלפי קורבנות חפים מכל פשע…
כבר 6 שנים אני חושב על עביר. כל הזמן…
כבר 6 שנים אני זוכר ומזכיר את הילדה התמה, הברה, הזכה הזאת, שלא עשתה רע לאיש מימיה המעטים…
אני זוכר אותה, ואני זוכר את מי שרצח אותה, קורבן כמוה. קורבנות הכיבוש…

כבר 15 שנים אני חושב על סמדרי. כל הזמן…
כבר 15 שנים אני זוכר ומזכיר את הילדה התמה, הברה, הזכה הזאת, שלא עשתה רע לאיש מימיה המעטים…
אני זוכר אותה, ואני זוכר את מי שרצח אותה, קורבן כמוה. קורבנות הכיבוש.

אל תשכחו את עביר אראמין! אל תשכחו את סמדר אלחנן!

Abir&Smadar

המשוררת מאיה בז’רנו פרסמה ב-2008 שיר לזכרה של עביר:

איני יכולה לכתוב על הילדה עביר ארמין

שיר מחורז ומבויית – לא

 לא עליה ולא על ילד אחר

יהודי או פלשתיני –

הם מתו מאש לא מבוייתת, לא ידידותית

אש מרושעת

וכל מה שביכולתי הוא לגנוח

לגנוח בשקט בחדר הקטן היפה  והנקי שלי

לגנוח על המרחק האינסופי

שבין השידור  לבין הכדור

לקריאת הקטע “קריאה לשלום של אב פלסטיני שכול” מאת בסאם ארמין, 19 בפברואר 2007

Gallery | This entry was posted in אמנות אקטיביסטית ומרפאת, דיווחים חדשותיים, עדויות and tagged , , , , . Bookmark the permalink.